אדריכלות בפולין
במשך מאות שנים חיקתה פולין סגנונות אדריכליים שהיו נפוצים בשאר חלקי אירופה, תוך שילוב שינויים מינוריים להתאמתם למקום.
הסגנון המוקדם ביותר – הרומאנסקי, היה נפוץ במאות ה-10 עד ה-13, ובהתאם לכלליו, נעשה שימוש רב באבן. כל המאפיינים הטיפוסיים היו שם – מבנים סגורים ואטומים, סגנון סגפני ופשוט, קשתות עגולות ותכנון סימטרי. שרידים של סגנון זה אינם נפוצים במיוחד, אך ניתן למצוא אותם למשל במבנה העתיק ביותר העומד על תילו בפולין – הרוטונדה של הקדוש ניקולאוס בצ'שין (Cieszyn), כמו גם בכנסיית הקדוש אדלברט בכיכר המרכזית בקרקוב.
הסגנון הגותי הגיע לפולין במחצית המאה ה-13. דווקא הסגנון הגותי המאוחר, שהגיע לפולין באמצע המאה ה-14, הפך לפופולרי בתחום האדריכלות. ממאפייניו – קשתות ארוכות ומחודדות וקמרונות מצולעים. את האבן החליפו הלבנים, והבניינים היו מרשימים בגובהם וגודלם חסרי התקדים. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא המבצר של המסדר הטבטוני במאלבורק, הוא גם המבצר הגדול ביותר באירופה (52 דונם). עדויות חיות לסגנון ניתן למצוא במקומות רבים, ובהם קרקוב, לובלין, ורוצלב, גנייזנו וטורון.
הרנסנס הפולני ("אודרודזנייה" – הלידה מחדש, בפולנית) מאופיין בסגנון אדריכלי חדש שיובא מאיטליה, ושם קץ לסגנון הבנייה הנאוגותי. מאפייני הרנסנס באו לידי ביטוי בסגנון החדש – הומאניות, כמיהה לעידן העתיק ושמירה על פרופורציות. הבניינים לא היו עוד גבוהים במיוחד, וגודל כלל לא היה פונקציה. הלבנים בהם השתמשו לעולם לא נותרו חשופות. מחשבה רבה הושקעה בפרטים ובעיצוב. מבנים רבים היום משמרים סגנון זה, גם אם נוספו להם קישוטים מהסגנון הבא שחלש על אירופה – הבארוק. טירת ואבל בקרקוב והעיירה זאמושץ' הן דוגמאות מצוינות לסגנון אדריכלי זה.
הבארוק, ש"עשה עלייה" לפולין במאה ה17, השפיע מיידית ונוכחותו הורגשה בכל פינה. חזיתות מבנים, כמו גם חללי הפנים, קושטו לעייפה בדקורציות מצועצעות. קישוטן של כנסיות הפך למטרה. דוגמאות לסגנון זה ניתן למצוא בארמון קראסינסקי בורשה, כנסיית אנה הקדושה בקרקוב ובקפלה המלכותית בגדנסק. מרגע זה ואילך, החל מצבה הפוליטי של הממלכה להדרדר, וכלכלתה לא אפשרה עוד לתחזק סגנונות חדשים וראוותניים כדוגמת הרוקוקו הצרפתי.
תחילת המאה ה-19 התאפיינה בעיקר בנאו-קלסיציזם והתרפקות על העבר. ארמונות מפוארים קושטו באכסדראות עמודים, וכנסיות שנבנו או שופצו זכו למראה המזכיר פנתיאון רומי. האדריכל האיטלקי אנטוני קוראצי הותיר בקרקוב את המבנה המפואר ביותר המאפיין תקופה זו – התאטרון הגדול של קרקוב. בהמשך המאה שלט הסגנון האקלקטי – מיזוג של סגנונות קודמים, אך אף יצירה של ממש לא זכתה לקום בתקופה זו.
תחילת המאה ה-20 הביאה עימה את סגנון האר-נובו גם לפולין, והותיר חותמו בעיקר בקרקוב ולודז'. לתקופה קצרה – בין מלחמות העולם, שב לככב הסגנון הנאו קלאסי, אך בסמוך לתקופת המלחמה הושם דגש על בנייה פונקציונלית.
מלחמת העולם השנייה הותירה חורבן והרס בכל רחבי המדינה. תחת סמכותו של המשטר הקומוניסטי "זכתה" להיבנות מעפר הבירה ורשה, וחותמו של הריאליזם הסוציאליסטי ניכר בצורה בולטת במרכזה. פאר היצירה – ארמון התרבות והמדעים (שהוענק "במתנה" מסטאלין לעם הפולני, ונבנה מכספם של הפולנים) היה למבנה הגבוה "המעוצב" היחיד במרכזה של העיר למשך שנים רבות. אימרה פולנית ידועה גורסת, כי בכדי להתרשם ממלוא הפאר וההוד הגלומים במבנה זה, מוטב לאדם שיטייל למרגלותיו בשעת לילה חשוכה במיוחד. גרסה אחרת מציעה שיכתת רגליו אל המצפה בקומה ה-30, שם נשקף הנוף הטוב ביותר (ונטול הבניין עצמו).
איתרע מזלה של פולין, ובהעדר תקציבים לפיתוח ושיקום לאחר המלחמה (שניתנו למדינות אחרות, אך פולין היתה מאחורי "מסך הברזל"), נבנו להם, מסביב לערים הגדולות, פרברי ענק שנועדו אך ורק למתן מענה לצרכי העיור המואץ. פרברים אלו הוקמו עם המעט שהיה בנמצא, וללא כל חזון אדריכלי שהוא. התוצאה – שיכוני בטון מכוערים הסובבים את מרכזי הערים המשופצות.
עם נפילת המשטר שבה מגמת הבנייה "האנושית" ובניינים חדשים רבים מוקמים במרכזי הערים ובסביבתן. קו הרקיע של ורשה מתעדכן חדשות לבקרים, וגורדי שחקים צצים בכל רחבי המדינה.